ביג`וי נ' ברדה ואח'

פסק דין משלים

ביום 4.1.11, ניתן תוקף של פס"ד חלקי להסכם הפשרה שהוגש לאישור ביהמ"ש.

במסגרת אותו הסדר, הושגה הסכמה ביחס למנגנון לסיום המחלוקות נשוא המרצת הפתיחה, הנוגעות לביצוע וסיום עסקת מכר המשק הנדון.

כזכור, התבקש, בהמ"פ, סעד של צו לפיצול סעדים, כאשר המבקשת עתרה לאפשר לה בעתיד לתבוע בגין נזקים שהיא טענה שהתנהלות המשיבים גרמה.

בסעיף 9 להסכם הפשרה, הוסכם כי, "בכל הנוגע להחזר הוצאות משפט ותשלום פיצויים, הוסכם כי הכרעה בעניין זה תינתן על ידי בית המשפט, לאחר שמיעת טיעוני הצדדים בעניין".

אכן – הוגשו טיעונים כתובים במישור זה.

בעוד שבמישור פסיקת הוצאות המשפט, ניתן להכריע, בהינתן כתבי בי דין, המסמכים שצורפו, והטענות שהועלו בסיכומים שהוגשו לפי סעיף 9 הנ"ל, הרי, עניין "תשלום פיצויים", כהגדרתו על ידי הצדדים, בעייתי.

המשיבים לא הגישו תביעה, הנדונה בפני, ובוודאי שבמסגרת המרצת הפתיחה לא יכלו לקבל שום סעד כספי, מצידם, מה גם שהמבקשת עצמה לא יכלה לקבל סעד כזה, אף לא ביקשה, להבדיל מבקשה לפיצול סעדים, וגם לא שולמה אגרה כמתחייב.

מעבר לכך – ספק אם התכוונו הצדדים, במסגרת הפשרה הכוללת, ליצור סיכון משפטי לא מבוטל, למי מהם, שהרי נזכיר שסעיף הפיצוי המוסכם בהסכם המכר עומד על סך של 20,000 דולר, וזאת, ללא שמיעת ראיות, ללא חקירת מצהירים, וכאשר בסיפא להסכם הפשרה כלול סעיף ויתור על כל טענה ותביעה, איש כלפי רעהו, בכפוף לביצוע ההסכם במלואו ובמועדו.

גם לגופם של דברים, ועל פי החומר שלפני, אין בידי לומר שמי מהצדדים התנהל באופן המצדיק פסיקת פיצוי כנגדו, ושני הצדדים תרמו, איש בדרכו, לסיטואציה שנוצרה.

לא יפסק, איפוא, פיצוי למי מהצדדים, גם אם היתה כוונה אמיתית ומושכלת, ואני מסופק בכך, שביהמ"ש אכן יכנס לעובי הקורה ויפסוק במישור זה.

לעניין ההוצאות – נראית לי עמדת המבקשת – גב' ביג'וי וטענותיה, יותר מאלה של המשיבים.

דומה, שבמבוא להסכם הפשרה, שקיבל תוקף פס"ד, גילו אף הצדדים דעתם שהאשם היחסי לתסבוכת רבת השנים, הוא על כתפי המשיבים. צויין שם ב"הואיל" השני כי "ברדה טרם שילמו לעליזה את מלוא התמורה החוזית על פי ההסכם, ולפיכך עליזה טרם שילמה את התשלומים המוטלים עליה על פי ההסכם". ניסוח זה תולה את הסיבה למחדל המבקשת לשלם את החובות שעל המשק, במחדלם של המשיבים לשלם את יתרת התמורה, ולא להיפך.

עוד עולה מהחומר שלפני, ומהטיעונים, שבמישור זה מקובלים עלי, שגם אם הסתבר שסכום חובות המבקשת גדול ממה שצפו הצדדים, ואותה הפקדה בנאמנות של 20,000 דולר (סעיף 7.3 להסכם המכר) לא היה בה די לפתור את הבעיה, צריכים היו המשיבים לפעול, באופן יזום, ליצירת מנגנון הפקדה בנאמנות, או הפקדה מותנית כלשהי, בגין סכום גדול יותר, ולהביא לפירעון חובות המבקשת הרבה מוקדם מכפי שנעשה. נוצר "מעגל שוטה" שבגדרו, בהעדר מקור מימון, לא הצליחה המבקשת לפרוע את כל התשלומים, ואילו המשיבים נמנעים מתשלום יתרת התמורה כל עוד החובות לא נפרעו והאישורים הרלוונטיים לא הוצגו. במכלול – יוזמה מוקדמת יותר, מצד המשיבים, היתה יכולה "לכפות" גם על המבקשת, אף אם התנהלותה אינה כלילת השלמות, פתרון לבעיה.

שני הצדדים השכילו לסיים את סכסוך הליבה בדרך של רצון טוב ופשרה, אף אם באיחור גדול ומצער. לכך יש משמעות והשלכה לא מבוטלים גם על שאלת ההוצאות. אין דין הליך שהצדדים מתעקשים לנהלו עד תום, כדין הליך שהושגה בו הסכמה והוא הסתיים, ברובו, על דרך של פשרה.

בשיקלול סופי – יש אומנם מקום לחייב המשיבים בהוצאות ההליך, אך בסכום מתון יחסית, ומאידך – כפי שצויין – אין מקום לפסיקת פיצוי בהליך הנוכחי.

אשר על כן, המשיבים ישאו בהוצאות ושכ"ט של המבקשת בסכום כולל של 7,500 ₪, נכון להיום.

בכך, ויחד עם פסק הדין החלקי, שאישר את הסדר הפשרה, תם הדיון בתיק זה.

המזכירות תשלח העתק לצדדים.

ניתן היום, י' אדר ב תשע"א, 16 מרץ 2011, בהעדר הצדדים.